מאת: איתי

היא יצאה מביתי בשעה 12:15, היה לי כמה דברים דחופים לעשות. היא הייתה צריכה להיפגש עם חברה, לנקות את הבית שלה ועוד כמה סידורים. באמת שזה ממש לא משנה. אני ומירה פיתחנו בחודשים האחרונים שגרת חיים שהייתה טובה לשנינו: ארוחות ערב, קצת אלכוהול, סקס טוב ולעיתים גם איזה ג'וינט מזדמן.
היא ידעה בדיוק איך לעשות לי את הגב. ואני ידעתי כמה היא אוהבת שנושכים לה את השפתיים קלות בזמן שאנו מתנשקים. היא הכירה טוב את הדירה וידעה טוב מאד גם לצאת ממנה.
Commitment- and- Marriage
כשהיא הייתה הולכת, הייתי מחזיק את הדלת פתוחה ממש מעט ומוציא רק את ראשי בכדי לתת לה נשיקה, אחרת צביקה (הכלב שלי) היה בורח החוצה ונובח, כאילו גם הוא אומר "בואי השבוע, נעשה משהו". בדרך כלל שאני אני אומר לה משהוא כזה כמו "תבואי…", היא אומרת בטח, תתקשר אלי. אבל הפעם הזו היא נעצרה, הסתובבה אלי וגיחכה. "זה לא באמת מה שאני רוצה, זה מה שאתה רוצה" היא אמרה. ואני מודה, אני יודעת שאין לך אפילו מושג. ואז היא פשוט הסתובבה והמשיכה ללכת גם אחרי שקראתי לה כמה וכמה פעמים.

במהלך השבועות שלאחר מכן, מירה משכה אותי שוב ושב ואם לומר את האמת, זה היה כואב. היא פשוט התעלמה ממני. כל צעד רומנטי שניסיתי לעשות בכדי להחזיר אותי אלי היה נפגש עם הביקורת הקשה שלה אלי. האמת, זו לא פעם ראשונה זה קורה לי. כל פעם שאני מכיר בחורה אנו מבלים, נהנים, מסעדות בתי קפה וכ"ו ואז תמיד קורה שאני מתמסר ומתאהב כאילו אין מחר. כאילו הבחורה הזו הולכת להיות אשתי.  כנראה שאני לוחץ חזק מידי, מפנק בארוחות, שתייה, מזיקה טובה כאשר הכל מתחיל ומסתיים בדירה שלי. האמת, מירה הייתה הבחורה הכי טוב מבחינתי, זו שהכי היה לי כיף איתה. היינו יוצאים לסופי שבוע, מבלים עם חברים ונפגשים עם המשפחה ביחד. ואז אני תמיד מוצא איזה "סדק בקיר" ומחליט לפרק את הכל, למה? זה ההסבר שלי:

יש לי צורך בדברים חדשים ומתחדשים
טרם הזכרתי את שמי – קוראים לי איתי ואני מודה ומתוודה – יש לי בעיית התמכרות לדייטים. אתם בטח תחשבו שאני אידיוט, אבל הקטע הכי מרגש עבורי ביחסים הוא כאשר אני רואה בפעם הראשונה את בת הזוג שלי בתחתונים. תאמינו לי, גם אני חושב כך. אני יודע היטב שיחסים ואהבה אמיתית טובים הרבה יותר מסתם קשרי הכרות מזדמנים, אבל לצערי אני לא מצליח ליישם זאת. במקום זה אני רק חצי מנסה להכיר את האחת, חיי הסקס שלי נהפכו למין רוטינה שחוזרת על עצמה, ולאחר תקופה בזוגיות עם בחורה כזו או אחרת אני פתאום מרגיש איזו שהיא תחושה מוזרה, כאילו זה לא אני, יותר הייתי מדמה זאת למעין מסרים מהיקום ששוב באים אלי ואומרים לי – הבחורה הזו לא בשבילך. ברגע שהמסרים הללו מכים בי, אני פשוט נוטש ומחפש דייט חדש באחד מאתרי ההכרויות באינטרנט. מי בכלל רוצה להתאמץ כל כך ולנסות להיות בסדר עם כל כשלי הזוגיות כאשר דייטים חדשים זמינים תמיד ועושים חשק של התחלת משהו חדש. אז אני מצחיק ב-60% מהזמן, יודע לבשל מצוין, נהנה (בהדדיות) מכל רגע עם האישה שאיתה אני נמצא באותו זמן נתון אבל פורש ברגע שהזוגיות מתחילה לתת את אותותיה השליליים. אין פלא שאני מוצא עצמי מחפש דייטים כמעט בכל רגע נתון, זה גם עונה על השאלה של מדוע אני מבלה זמן רב מידי בחיפוש הכרויות חדשות באינטרנט. זה תמיד זמין ואני יודע שהאתרים הללו הם המקום האידיאלי בשבילי להכיר אנשים חדשים.

יש לי פחד ממחויבות

סיבה נוספת שלי (וגם של גברים אחרים) היא מחויבות: בשביל מה? רק בגלל הרוחות שנמצאות לנו בראש ואמרות "לכולם יש זוגיות, מה איתך". כן, אני רואה את הזוגיות של כל החברים שלי, אני רואה בדיוק איך זה נראה ומחברים ממש קרובים כבר שמעתי שאם היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה אז הם אפילו לא היו חושבים על חתונה. פעם יצאתי עם בחורה בשם מאיה, היא הבחורה שלה אמרתי בפעם הראשונה "אני אוהב אותך" ולבסוף היא שברה אותי לחתיכות. למרות שזה היה מזמן, חלק מכאב הפרידה עדיין מהדהד בראשי מידי פעם ומופיע כאשר אני נמצא בזוגיות שהולכת ומתפתחת ליחסים רציניים יותר. כשזה מגיע לקטע רציני אז האישה שאיתך מתחילה לנדנד בקטע של חתונה ולבכות על כך שהזמן בשעון הביולוגי שלה הולך ומתקצר, כאן מתחילה המחויבות האמיתית שבה אני לרוב מחליט לפרוש ולחפש אחר דייט חדש.

יש לי כמה בעיות שאותם אני מכנה – בעיות אבא
כאן מתחיל הפחד של לא להיות מספיק למעלה, אולי הצורך להיות כמו אבא שלי. כשהוא היה בגילי הוא היה נשוי, עם שתי ילדים, משרד עורכי הדין שלו היה כבר פעיל ובעל הכנסה נאה והיה לו בית משלו. אם אני מפרנס משפחה, כלכלית ורגשית, האם זה אומר שאני מספיק טוב בכדי להיות מודל לחיקוי?

האמת היא שעמוק בתוך תוכי אני יודע שאני מסוגל, יש בי את הגנים והרצון להצלחה הוא כנראה תורשתי. השאלה היא האם זו באמת הצלחה? למרות שאבא שלי השיג הכול בחיים אני לא רואה אותו נהנה מהדברים האלו. האם כל החברים שלי שכבר התחתנו, הביאו ילדים לעולם ויש להם בית נחשבים למאושרים? לא נראה לי, כל עוד אתה לא עושה מה שאתה באמת רוצה לעשות, וברוב הזמן אתה נתון במחויבויות של משפחה, ילדים, פרנסה ומשכנתא איך בדיוק אתה יכול ליהנות?

אז יש כאלו שכבר קיבלו החלטה ומסדו את הקשר המשפחתי, יש גם את אלו שהתחתנו ולא בדיוק מתוך אהבה אמיתית אלה מתוך אילוצים, ויש את אלו בני ה -30 פלוס שחושבים שמוקדם מידי לסיים את חיי הרווקות ולוותר על עולם הדייטים האינטרנטי. אני מבחינתי נמצא סביב אותם אנשים, דייט אחרי דייט אחרי דייט – זוהי רוטינה שחוזרת על עצמה ובאמת שאני נהנה מכל רגע. העולם משתנה ואנשים פשוט לא שמים לב, מספיק שנסתכל 11 שנים אחורה נראה שבאותה תקופה לא היה אינטרנט, עולם הדייטים והאפשרויות של הכרות עם אנשים ברשתות חברתיות או באמצעות אתרי הכרויות כלל לא היה קיים.

עכשיו, קחו את הזמן וחשבו – בכל הקשור לדייטים, זוגיות, מיניות, חתונה וכ"ו מה יהיה בעוד 10 שנים קדימה?
לא נראה לי שגברים בני 30 פלוס ימהרו להתחתן, חלקם יתחילו לחשוב על חתונה רק בגיל 40 או בכלל לא. למרות שתמיד יהיו את אלו שהולכים אחרי העדר התפיסה הזו ללא ספק תשתנה, אם לא שמתם לב היא משתנה כבר עכשיו ובכל יום שעובר.

מידע נוסף שעשוי לעניין אתכם:
הצעת מחויבות בטיסה