מציאת אהבה באוהל ירושלמי קר

מאת: מיכאלה.ב
לפני יומיים הלכתי לבקר את חברה שלי בגן סאקר בירושלים, היא אחת מהאנשים המסכנים שנאלצים לגור שם באוהל בגלל בעיות כלכליות. האמת כשהלכתי לבקר אותה, המחשבות שלי לא היו בכיוון של הכרויות או אפילו של סתם לפלרטט עם מישהו. הבאתי להם שמיכות וגם ג'ריקאן למטרות  תידלוק, היא אירגנה מסבתא שלה תנור חימום עתיק שעובד על נפט, ברור לי שזה לא הפיתרון המושלם לחימום אבל כשהוא עובד האוהל יותר נסבל מבחינת קור.

היה קר בטירוף, ישבנו בחוץ כי בעלה אירגן את הקטנה שלהם לשינה ואנחנו תפסנו לנו פינה שקטה לפטפט בה קצת. הייתי בטוחה שעוד שניה נושרות לי האוזניים, את האף כבר מזמן לא הרגשתי. למרות שדיברנו והיא נראיתה קלילה יחסית למצבה, לא הבנתי איך היא יכולה לחיות בחוץ בקור הירושלמי שאינו מרפה. השכנה שגרה שני אוהלים לידה – שני הילדים שלה חולים והקטן בטח עם דלקת ריאות לפי איך שהשיעולים שלו נשמעו.

עשינו השלמות רכילות כי באמת מלא זמן לא נפגשנו סתם לדבר כשפתאום עבר לידינו בחור צעיר שהחזיק תמונה ענקית שחסמה את כל שדה הראייה שלו ושאל איפה האוהל של משפחת אופק. לי כמובן לא היה מושג אבל חברה שלי כיוונה אותו, מסתבר שזה האוהל שבו יש את שני הילדים הקטנטנים שחולים. כשהוא הלך אמרתי לה שהוא כזה חתיך וחמוד ואולי היא מכירה אותו מהסביבה. היא אמרה לי שהוא מסתובב במאהל כבר כמה ימים ותמיד הוא סוחב איתו דברים הזויים, פעם שעברה שהיא ראתה אותו הוא סחב ארגז של קישוטים לסוכה.

לא יכולתי להתאפק ובדרך חזרה הייתי חייבת לשאול אותו למה הוא מביא תמונה לאוהל, ועוד כזאת ענקית. הוא צחק ואמר לי שלפני שבועיים בערך הוא החליט שבכל יום כשהוא יסיים לעבוד הוא יביא משהו לא שימושי אך נעים לדיירי המאהל בגן סאקר. היום היה התור של יצירה שאיכותה מוטלת בספק –  אחת שהוא קנה לפני כמה שנים וסתם שוכבת אצלו מתחת למיטה. מפה לשם התחלנו לדבר ולא יכולתי שלא לשים לב שממש מעניין אותו מה שאני אומרת, שזה באמת רחוק מלהיות מובן מאילו. מי היה מאמין שבאמצע הקור הירושלמי במרכזו של איזור המשלב מחאה חברתית ומצוקה אישית, אני אמצא אהבה או לפחות אתחיל להתקדם בכיוון הכללי של אחת כזאת.

אחרי שיחה של כמה דקות החלפנו טלפונים והבטחנו זה לזו לדבר מחר ושנלך ביחד לחלק מתנות נעימות לדיירים שגרים ברחוב. אני חייבת לציין שזה היה הדייט הכי הזוי אך עם זאת מהנה שאי פעם הייתי בו. אני פירקתי אהיל ישן שהיה לי בסלון שכבר מזמן נמאס עלי והבאתי אותו איתי, והוא הביא כמה ציורים שאחיין שלו בן הארבע צייר. חלק מהאנשים לא קיבלו אותנו בברכה כי הם היו מרוכזים יותר מדי במצוקה האישית שלהם – אבל חלקם הגדול פשוט שמחו והזמינו אותנו פנימה. השיחות הקטנות האלו ממש ריגשו אותי וגרמו לי לחשוב שאפילו שלא הייתי בקטע של הכרויות כשבאתי לפה ולמרות שהגעתי לכאן מסיבות אחרות לגמרי, מה שאני חושבת שמצאתי יכול להיות חזק במיוחד. סך הכל, לא בכל יום פוגשים איש שסוחב תמונה לא שימושית בעליל שאולי תתאהבי בו…

אין לדעת אם זאת הצטרפות מקרים או גורל

אני מאמינה שבכל יום ידוע כבר מראש איך הוא יסתיים, אנחנו פשוט לא יודעים את זה. יש לנו שליטה מסויימת בארועים אבל הכיוון הכללי קבוע מראש. קוראים לזה גורל, ואני באמת מאמינה שהייתי צריכה לפגוש את הבחור הזה באמצע שום מקום. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי בדיוק הולכת לאוטו להביא משהו, או בדיוק מסיטה את המבט והייתי מפספסת אותו. אני לא חושבת שיש דבר כזה צירופי מקרים, לדעתי הכל כבר נקבע, יש מי שיקרא לזה מכתוב.

הספונטניות בתחילתה של אהבה

אין הרבה דברים יותר כיפיים מהימים והשבועות הראשונים של כל קשר, כאילו שכל מאורע הוא תוצאה של ספונטניות נהדרת שרק ממריצה את הדם בעורקים. בדרך כלל לא שומעים את זה מזוגות וותיקים שנמצאים ביחד כבר כמה שנים, אבל בתחילתה של כל מערכת יחסים בהנחה ובני הזוג לא יבשים לחלוטין, תמצאו התפרצויות של ספונטניות לעיתים די קרובות שלצער כל המשתתפים עלולה ללכת ולדעוך ככל שאוהבים יותר, דברים כאלו לא תמיד מחזיקים מעמד.

הענקה רק למטרות נתינה מחממת את הלב

לא תמיד יש צורך לתת משהו שהוא באמת שימושי, כמו למשל להביא מיכל נפט לחימום למי שקר לו, או קופסא עם אוכל לרעבים. לפעמים, אם סתם מעניקים משהו כדי לעשות הרגשה טובה, הנתינה יכולה לחמם את הלב הרבה יותר, עצם הידיעה שמישהו חשב עליך והביא לך משהו שאתה לא באמת צריך אבל אולי רוצה, רק זה יכול לשמח אנשים ברגעים עצובים. לא חשובה המהות של המתנה, חשובה המטרה הסופית והיא לגרום לאנשים אחרים, גם כאלו שאתם לא מכירים, להיות יותר שמחים.